אנחנו סוללים את השביל המקצועי שלנו במשך השנים, הוא מרגש ומאתגר, והוא אחד מיני רבים שאנו סוללים במסע חיינו, לצד שבילים מרכזיים נוספים כמו החברתי, המשפחתי והאישי. בעודנו פוסעים על שביל כזה או אחר, וצוברים חוויות והתנסויות, אנחנו גם מתפתחים ועולים שלב מבחינה רגשית רוחנית ומנטלית.
כשהשלב ההתפתחותי בו אנו נמצאים והמימוש התעסוקתי שלנו נמצאים בהלימה, החוויה הפנימית תהיה הרמונית וטובה, נחוש משמעותיים ומשפיעים. אך דבר אינו סטטי, ובבוא העת, אנחנו עלולים לחוש בהיווצרותו של פער המתהווה בתוכנו, בין המצוי לרצוי, בין מה שקורה במציאות שלנו בתחום הקריירה, לבין משהו אחר שהיינו רוצים שיקרה, ויתכן ואנחנו עדיין לא יודעים מה הוא. ככל שהפער יגדל, יעלו ויבואו גם תחושות מיצוי ואי-נוחות, שיעוררו בנו רצון לסטות מהשביל, ולהתחיל לפלס לעצמנו שביל תעסוקתי חדש, שיהיה נכון ומתאים יותר עבורנו.
איך נחווית התקיעות?
תחושת המיצוי, מתחילה בקול פנימי חרישי, שלא עוזב. חוסר שקט שמנקר, וכל יום הולך וגובר. הקול הפנימי מאותת לנו שמשהו בתוכנו כבר לא מתיישב טוב כבעבר, עם מה שקורה מחוצה לנו. במשך הזמן מתלוַוה אל חוסר השקט גם תחושת תסכול, ואט אט מתלווים אליו גם תחושת החמצה וכאב. משפטים כמו "אין לי כח ללכת לעבודה", "זה לא זה", "לא בא לי לקום בבוקר" משקפים את התחושות הפנימיות ואת חוסר האנרגיה, ומהווים מעין נורות אדומות המאותתות על מצב של תקיעות בקריירה.
התקיעות מביאה איתה תחושת פחד ואי ודאות לגבי העתיד. ישנם אנשים שמעדיפים להדחיק אותה או להתעלם ממנה בתקווה שתחלוף. חלקם נבהלים ממנה, מתנגדים לקיומה או מתחפרים בה. אחרים בניגוד אליהם, בוחרים להתייחס אליה כמשהו צפוי, בריא, דינמי וטבעי בחיי האדם.
ההכרה בתקיעות
ההכרה בקיומה של התקיעות מייצרת הבנה שזהו מקום הכרחי לעבור בו בדרך לשלב הבא. הבנה שלהיות בתחושת תקיעות שלא מתקדמים בה לשום מקום, זה בסדר כל עוד יש בה גם מעט אמונה. הכרה בתקיעות מביאה איתה מעין כניעה לסיטואציה, שחרור המאבק הפנימי, והסכמה לקבל את המצב כפי שהוא, כנתון. לא כי בחרנו בו, אלא מעצם קיומו. המוכנות לחוות ולשהות בתחושת רִיק, שלכאורה אין בה דבר, אין בה התרחשות, היא כמו דרך חשוכה שצועדים בה, ונדרשים להיות בה ערניים, כדי לחצות אותה בשלום, ולהגיע בסופה אל קצה אור. מהריק הזה יגיח קצה חוט, ויתחיל להיווצר איזשהו שינוי בכיוון חדש.
כשנפַתח הקשבה פנימית, נזהה איזו קריאה שמגיחה מתוכנו, ונתרגם אותה לפעולה קטנה בחיי היומיום – לשלוף ספר כלשהו מהמדף, ליצור קשר עם מישהו שזמן רב לא שוחחנו איתו, לנסוע למקום מסויים ועוד. נעשה את זה, בלי להבין למה. זוהי תהיה סנונית ראשונה לתנועה חדשה שמתחילה בתוכנו. אם נמשיך להקשיב לה באופן פעיל, נצא מהתקיעות, ונייצר עשייה חדשה, שתפלס לנו שביל תעסוקתי, וכיוון קריירה טוב ומדוייק יותר עבורנו.
בנימה אישית
בצעירותי, חוויתי שנים של ערפל בחיי העשייה שלי. חוסר שקט שהלך והתעצם. עברתי מעיסוק לעיסוק, הייתי לא מעט בין עבודות. ככל שנלחמתי בתקיעות, כיליתי כוחות בניסיון להיאבק בה, ובסירובי לקבל אותה בחיי. שמעתי הרבה רעשי רקע מהמשפחה ומהחברים. לא היה בי שקט שיאפשר לי להקשיב לקול הפנימי שלי. זה התיש אותי.
ככל שהתבגרתי, והיתה בי ההסכמה להכיר בנוכחותה של התקיעות, ולשאול את עצמי – לשם מה היא כאן? נוצר בתוכי שקט שאפשר להקשיב לקול הפנימי שלי, שתמיד היה שם, אלא שמחשבות ורעשי רקע סביבי החלישו אותו. התשובה הגיעה מעצמה. ההקשבה אליו אפשרה לי תנועה מחודשת, בטוחה וממקום שלם אל עבר המימוש העצמי שלי.
התקיעות היא חלק בלתי נפרד מתהליך השינוי, אם תכירו בה, היא עשויה להוות עבורכם הזדמנות לשינוי ומקפצה לפריצה.
